אין-ספור פעמים שמעתי מאנשים משפטים כגון "אין סיכוי שאצליח לשחק עם שלושה כדורים!", "כבר ניסיתי פעם והיה נורא", "אין לי קואורדינציה", וכו' וכו'. אחרי שלימדתי מאות, אם לא אלפי אנשים לשחק עם שלושה כדורים (ויותר), אני יכול באחריות להצהיר שאין אדם בעל ידיים ועיניים שאי אפשר ללמד לשחק עם שלושה כדורים בפרק זמן סביר. אתם יודעים מה? אפילו ידיים לא חייבים, תראו למשל כאן. ואתם יודעים עוד משהו? גם עיניים לא הכרחיות, כפי שאפשר לקרוא כאן!
אבל לכם, למרבה המזל, יש עיניים שרואות וידיים שמתפקדות... לכן אני יכול להבטיח לכם שבעזרת ההסברים שמייד תקבלו תוכלו להפוך ללהטוטני שלושה כדורים בתוך מספר שעות לכל היותר. מניסיון עשיר למדתי שאמנם יש אנשים שלומדים תוך מספר דקות, אך למרבית האנשים נדרשים עד 3-4 אימונים, כל אחד של חצי שעה עד שעה.
אבל אם זה כל כך קל, אם כל אחד יכול ללמוד את זה תוך מספר שעות בודדות, למה זה נחשב קשה כל כך? זה הרי הרבה הרבה יותר קל מללמוד לנגן בכלי נגינה כלשהו אפילו ברמה פשוטה ביותר. אם כך, למה כל כך הרבה אנשים מספרים ש"ניסיתי כבר ללמוד , ובחיים לא אצליח"? למה כל כך הרבה אנשים מנסים ומתייאשים? התשובה טמונה באופן בו רוב האנשים מתייחסים ל"כישלון", כי אין שום סיכוי ללמוד לשחק עם שלושה כדורים בלי לעבור דרך אלפי "כישלונות". בוא נראה איך בדרך כלל ניגש אדם לעניין.
בדרך כלל התסכול מתחיל כך: המוח שלכם מורה ליד לעשות דבר שנראה לכם פשוט, הרי זה סה"כ לזרוק כדור מיד ליד, נכון? אבל הופ - שתי שניות מאוחר יותר אתם מתכופפים להרים את הכדור הנ"ל שממש לא הצלחתם לתפוס. אתם חושבים "לא נורא, 'התפלק' לי" ומנסים שוב. ושוב אתם מתכופפים להרים את הכדור. בפעם ה 20 שזה קורה מתחיל לבצבץ התסכול וכמובן שבמקום להשתפר הביצועים רק יורדים, כי ככה זה עובד כשמאבדים את השלווה ומרגישים לא מוצלחים. ובפעם ה 200, כשכל ניסיון נראה רק גרוע יותר מקודמו, התסכול הופך רשמית לרגשי נחיתות ("אני כזה גולם, אפילו דבר כזה פשוט אני לא יכול להצליח"). ואז עוזבים את כל העסק בגועל ומכריזים על עצמכם באופן רשמי כ"חסרי קואורדינציה".
הטעות היחידה בפסיכולוגיה הזו שתוארה כאן היא שהעניין הזה עם זריקת הכדורים הוא דווקא לא פשוט! עם השלב הראשון (כדור אחד) עוד אין בעיה, אבל השלב השני ואילך מטעה את רוב האנשים - זה נראה קל כשמישהו אחר עושה את זה, אבל זה לא. אמנם זה לא קשה מדי, ואמנם זה לא בשמיים, אבל לעומת זאת זה גם לא טריוויאלי. כל מה שאתם צריכים כדי להצליח את הדבר הלא-קל-אך-אפשרי הזה, זה להבין שדרושה פה השקעה ופשוט אין מה להתבאס ולהתעצבן, כי כשתלמדו זה לא יצליח, ולא יצליח, ולא יצליח, ואז בסוף כן יצליח.
אז אני מבטיח לכם שבתוך מספר שעות תוכלו לשחק עם שלושה כדורים בלי כל בעיה, אבל רק אם אתם מוכנים להתמודד עם תסכול ואי הצלחה למשך אותן כמה שעות.
הדבר היחיד שאתם באמת חייבים שיהיה לכם כדי להצליח, חוץ מסבלנות,
זה...שלושה כדורים! אפשר אמנם ללמוד עם כל דבר (אני, למשל, למדתי עם גרביים
מגולגלות!) אבל זה ממש לא מומלץ (אפילו אם הן אחרי כביסה :-) כי זה קשה יותר מללמוד
עם כדורים מתאימים, ולכן גם מתסכל יותר. אפשר להכין לבד כדורי ג'אגלינג סבירים,
ובקרוב אוסיף כאן דף על איך להכין כדורי ג'אגלינג יפים, נוחים ועמידים. אך למען האמת קצת יותר קל
ללמוד עם כדורים מקצועיים. אז איפה כדאי לקנות? איזה סוג מומלץ?
תעשו לעצמכם טובה ובשום אופן אל תקנו את הכדורים הסיניים
הזולים שאפשר להשיג בחנויות צעצועים. הם קלים הרבה יותר מדי, לא מאוזנים, ואפילו ללהטוטן מקצועי
קשה לשחק בהם. אם אתם רוצים לקנות אנא בידקו
באתר אחר שבניתי ובו מרוכזים כל
מוכרי ציוד הקרקס המקצועי הפועלים בארץ. בחרו חנות והזמינו ממנה סט כדורי ג'אגלינג
מקצועי יותר (היום אפשר גם לקנות באינטרנט וזה מגיע תוך מספר ימים בדואר), וחיסכו
מעצמכם תסכול מיותר. אגב, אין לי שום אינטרס פה, אני לא מוכר ציוד ולא מקבל אחוזים
משום מוכר ציוד ואת האתר
http://ijc.co.il הקמתי לחלוטין בהתנדבות ומתוך אהבה לתחום. אז
אל חשש.
אז יש לכם שלושה כדורים? יש לכם רצון ללמוד לעשות ג'אגלינג, ויש לכם קצת סבלנות? נראה לי שהגיע הזמן להתחיל. עכשיו הזמן להחליט:
חזרה לדף הבית של
הלהטוטנים
/p>